חדשות

עצור
הארץ
כלכליסט

צור קשר

מאשר קבלת דיוור
חנות היין
טעימות יין
המרכז ללימודי יין
מועדון החברים
  • כתבות אוכל
  • כתבות אוכל
  • כתבות אוכל

קולרבי

28/04/2007
סבתא וסבא גרו ב"לטריס" 4. סמטה קטנה ללא מוצא, על שדרות ח"ן, בין רחוב "השופטים" ל"נצח ישראל".
שם, בלב תל אביב הם ניהלו משק אוטרקי משל עצמם.
את הבית סבא בנה במו ידיו, בצעירותם. לאט לאט. צעד צעד. עד שהבית עמד.
עד היותי בת חמש עוד גדלו עיזים בחדר האמבטיה ותרנגולות בפינה בחצר האחורית. עד יום מותו של סבי, עמד שריר וקיים, צו הרחקה למכשיר הטלוויזיה והטלפון על כל סוגיו, כולל הקו.
סבא היה איש כמעט נעים. עם טונות של חוכמת חיים.
בחביות בגינה הוא אסף מי גשם בהם השקה את שיחי השושנים, עצי הלימון והגויאבה, הפאזי, התרד, הפטרוזיליה, הכוסברה, הכרשה, תפוחי האדמה, הבצלים למיניהם והקולרבי.
הנכד שמצא את האפיקומן בפסח קיבל מתנה מאד נדיבה מסבא: שלשה קולרבים ארוזים בשקית. כשהתמרדנו הוחלפו הקולרבים בשלישיית כדורי טניס למרות שאף אחד משבעת נכדיו לא שיחק ולא ישחק טניס לעולם.
כשאמרנו לסבא "אתה קמצן" הוא חייך חיוך קטן וסבתא לקחה את כף ידנו בידה ונתנה שטרות מקופלים "לקניית ספרים" הפצירה.
עד "גן יעקב" המקסים, החבוי בתוככי מתחם "הבימה", ניתן היה להריח את חביתת התרד שלו, את קציצות הפרסה שלה, את הכרוב הממולא ואת ריח הקינמון על ה"סוטלאץ". מסתורין אפף את הפיכתם של חומרי הגלם למעדנים מניבי ריחות וטעמים. הידיים המחוספסות האלה, שחלבו עיזים וניכשו בערוגות בגינה האורגנית הקטנה הפגינו ידע וכישרון קולינארי שירשו מאימם, שירשו מאימן.
שעות ישבתי והסתכלתי, גומעת את תנועותיהם הזריזות של ידיהם הסמכותיות שעיצבו בכישרון ערוגות על ערוגות בירקות ופירות שהפכו שכבות על שכבות בסירים וצנצנות. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאופרד ממטבח ביתם לפני רגע השיא. כך חיכיתי, בנשימה עצורה, לטעימות.
סבא שלי רכב על אופניו עד גיל 90. אלה לא היו אופניי הרים. גם לא אופני הילוכים. סתם אופניים רב תכליתיים אותם בנה לבד.
כשעבר את גיל 90 הפכו האופניים למקל הליכה.
במשך ארבע שנים הוא העדיף להיתמך על ידי אופניו ובלבד שלא להיתמך על ידי המקל.
על השיש במטבח עמדו, מסודרות בשורה, צנצנות זיתים ועלי פאזי כבושים.
בוקר שבת אחד הוא נעלם על אופניו וחזר למחרת, בשעת לילה מאוחרת מחברו איברהים בגליל לשם רכב כדי להביא שתילי קולרבי מיוחדים. "הייתי בחו"ל" אמר כשחזר.
סבא מעולם לא נסע לחו"ל. וכשאנחנו נסענו הוא אמר "חו"ל שמול ?!"
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני כשש עשרה שנים.
בביקורי האחרון מצאתי אותו בכל הדרו וגאוותו המוכרים. אינטליגנטי ולמרות השבץ המוחי שתקף אותו ניתן היה לדעת שהוא עדיין צלול מאד בשכלו, אך הרבה פחות חיוני. סבא דפק על ידית כסא הגלגלים שהצמידו לו ובשפת הידיים התעקש לדעת כמה כסף אנחנו משלמים לבית החולים הסיעודי. אנחנו סירבנו בתוקף לחשוף את מימדי השערורייה. אחות סיעודית אחת, שלא ידעה על מחלתו הסופנית של סבא-מחלת החסכנות-חשפה את הפרט, בנוכחותנו.
שתיקה מחרידה השתררה וכבר באותו הלילה סבא העדיף לעבור לעולם שכולו טוב.
ללא תשלום.
תראו...אכלתי כבר קוויאר בלוגה, אכלתי פטריות טרוף, אכלתי סרטנים רכי שריון, בשר ארנבות, צבי, תנין, קנגורו, אכלתי גם מכל פירות הים, אולם בין שני קצוות עולם אין מאכל שמעורר בי התרגשות גדולה יותר מאשר קולרבי טרי, ישר מהגינה של סבא וסבתא שלי.
מכל האסונות בעולם הירקות אחד השפיע על סבא שלי במיוחד: הצניחה של הקולרבי מהצמרת אל התחתית במצעד הלהיטים של הירקות. הצניחה הזו גרמה לו לתלוש את שערותיו בייאוש.
שנים שסבא סרב ללכת למרכולים המודרניים רק משום שיום אחד בו החליט לעשות את הצעד הגורלי הוא נכח באחד העוולות הכי גדולים בהיסטוריה של הירקות: מבטיי הקופאית כשהגיעה להקליד את הקולרבי: האחיזה הנרתעת, צלצולה ההיסטרי לאחראית המשמרת וניסיונותיה הנואשים למצוא את הקוד של ה"כדור הפורח" הזה. סבא כל כך נעלב שאמר לקופאית בתגובה: "אין לך טעם. עובדה - תראי איך את מתלבשת..." בהצביעו על המדים האחידים של הקופאיות.
כמי שמכנה את הקולרבי בכינוי חיבה, ותראו לי עוד אדם המכנה כינויי חיבה את הירק שלו, הוא החליט לא לשוב למרכול לעולם. אחר כך, כשסיפר לי על מימדי האסון שחווה במרכול הוא אמר: "הקולרבי הוא הנוסע המתמיד של הירקות. הקולרבי הקיף את העולם עשרות פעמים ואין מקום בו לא דרכה רגלו ואף פעם לא עשו לו אפ-גרייד למחלקה ראשונה. למה?! למה?! למה?! הרי צבר מספיק נקודות בונוס".
סבא החשיב את הקולרבי ליהלום שבירקות ולכן יחצן אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. וכך בכל פעם בה הגעתי לביקור עם חברים הדסנו כולנו בעקבותיו, בכפייה, לגינה. אף אחד מחבריי לא העז להמרות את פיו של סבא ובגאווה הייתי מביטה בפניו וידיו כשליטף את הקולרבי והסביר שקולרבי מתמסר לכל שיטת בישול אפשרית, כולל ברביקיו, כשבחר בדקדוק באלה הקטנים, הצעירים, אותם לא צריך לקלף, באצבעותיו שאחזו בסכין והגישו פלחי קולרבי לכל הנוכחים וב"מבט הקופאית המשתוממת" על פני חבריי המתמסרים.
הבית של סבא עדיין עומד.
כך גם עץ התמר העתיק.
סבתא חייתה בבית הישן הניצב בגאווה, כאילו להכעיס, מול "פרוייקט לטריס ריג'נסי" היוקרתי, האיכותי, הספונטאני ובעל חוש ההומור, עד יומה האחרון.
היא הלכה לעולמה ב "אחד במאי" יום הפועלים. ומבחינתה זו הייתה בחירה מצוינת.
אם אתם עוברים בסביבה תכנסו דרך השער ותפנו שמאלה, ישר לגינה, תקטפו גויאבות מדהימות, אורגאניות (עוד הרבה לפני שמישהו ידע להגות את המילה) ולימונים.
מהרו. בקרוב ייהרס הבית ויקום במקומו בניין חדש, נוצץ.

לכתבות אוכל נוספות

                                                    

           נפתחה חנות הדגל ברחוב פרישמן 73 תל אביב (מול כיכר מסריק)

 

                        

 

                                               אין להעתיק, או לעשות שימוש בחומרים באתר זה, בשום צורה שהיא, אלא ברשות מפורשת בכתב מג'יאקונדה

עבור לתוכן העמוד